רקע ועובדות
בפני תביעה כספית ע"ס 50,000 ש"ח, אשר הוגשה על ידי התובעים, אשר במהלך חודש יולי 2007 הזמינו כרטיסי טיסה לחופשה בת 7 ימים באיטליה במשרדי סוכנות הנסיעות "אופיר טורס ירושלים". ביום 7.8.06 יצאו התובעים משדה התעופה בן גוריון לשדה התעופה במילאנו, אך כבודתם לא נמסרה להם מייד עם נחיתתם.
התובעים עותרים לכך שהנתבעת תשלם להם את סכום כרטיסי טיסה, החזר כספי בגין רכישות שנאלצו לבצע עד שהושבה להם מזוודתם האבודה, נסיעות מהשדה וחזרה למלון, החזר כספי בגין שהייה במלון ועוגמת נפש.
לגרסת התובעים, הנתבעת הוצגה בפניהם כחברת תעופה בינלאומית, גדולה ואמינה ובהסתמך על כך בחרו לטוס לחופשתם באמצעותה. עבור זוג כרטיסי הטיסה לאיטליה, שילמו התובעים סכום כולל של 5,324 ש"ח (בחישוב של 1,200$ וסכום נוסף של 180 ש"ח).
לגרסתם, נגרם להם מפח נפש, סבל והוצאות מיותרת, בשל תקלות אשר נגרמו על ידי הנתבעת.
ביום 7.8.06 עשו התובעים דרכם מישראל לאיטליה, בטיסה של הנתבעת שיצאה משדה התעופה בן גוריון לשדה התעופה במילאנו, משם המשיכו בטיסת נוספת של הנתבעת לשדה התעופה בפירנצה. לאחר הנחיתה בפירנצה, גילו כי מזוודתם היחידה במשקל 25 ק"ג, בה היו כל חפציהם וציודם האישי, לא הגיעה לפירנצה יחד עמם. לאחר בדיקה ובירור בשדה התעופה בפירנצה, הגישו התובעים תלונה לפקידי שדה התעופה, מסרו פרטים אודות המזוודה, ופקידי השדה מילאו דו"ח מתאים. התובעים נותרו ללא חפציהם וציודם האישי שאמור היה לשמשם במהלך ימי החופשה בפירנצה.
נוכח העובדה שהנתבעת ונציגיה נמנעו מלמסור להם תשובה ברורה ומספקת מתי תמצא המזוודה, אם בכלל, הם נאלצו לרכוש מכיסם הפרטי ציוד לבוש וחפצים אישיים שישמשו אותם במהלך שהייתם בפירנצה בסך כולל של 978.75 אירו שהנו סכום של 5,382 ש"ח.
ביום 8.8.06, יום לאחר שהגיעו לפירנצה, נשלח בהוראת התובע 1, מכתב תלונה ממשרדו שבתל- אביב אל מנכ"ל הנתבעת בישראל, בו גולל התובע 1 את פרטי המקרה וביקש בדחיפות את טיפולה של הנתבעת בהסדרת העניין והעברת המזוודה לרשותם.
הנתבעת התעלמה ממכתב זה, ולא טרחה להשיב לו ואף לא יצרה קשר טלפוני עם מי מהתובעים על מנת להתנצל בפניהם על המקרה ולהסדיר את העניין בדחיפות הראויה. במקביל לפנייתם לנתבעת, עמדו התובעים בקשר טלפוני עם חברת לאופר תעופה בע"מ (להלן:
"לאופר"), וגם נציגיה התחמקו ממתן תשובות מספקות והותירו את התובעים כשהם חסרי אונים.
ביום 9.8.06, ביום השלישי לשהותם בפירנצה, קיבלו התובעים הודעה לפיה אותרה המזוודה וכי היא נמצאת בשדה התעופה בפירנצה. התובעים נדרשו להגיע לשדה התעופה בכוחות עצמם ועל חשבונם על מנת לקבל את המזוודה, בקשתם הבסיסית והמינימאלית כי הכבודה תגיע ישירות למלון בו השתכנו נענתה בשלילה על ידי נציגת התובעת. התובע 1 נאלץ לסור בכוחות עצמו, באמצע חופשתו, לשדה התעופה בפירנצה לאסוף את המזוודה ולשוב עמה לבית המלון. עבור נסיעות אלו שילם התובע 1 מכיסו הפרטי סכום של 27 אירו שהנם סכום של 148.5 ש"ח.
לגרסת התובעים, הנתבעת גרמה ברשלנות חוזרת ובלתי נסבלת, פעם נוספת לאובדן כבודתם של התובעים בעת ששבו מחופשתם מאיטליה. ביום 12.8.06 עזבו בני הזוג פישר את פירנצה ועשו את דרכם לישראל, לאחר ששילמו עבור שהותם במלון סך של 9,079 ש"ח. מבלי שנהנו, עקב מחדלי הנתבעת. בהגיעם לשדה התעופה בן גוריון, נדהמו התובעים לגלות כי התסריט המביך חוזר על עצמו, שעה שאחת מתוך שתי המזוודות, קרי, אותה מזוודה שאבדה להם גם בפירנצה במשקל של 25 ק"ג, לא הגיעה עמם פעם נוספת. בו במקום פנו התובעים לנציגות לאופר בשדה התעופה בן גוריון, הגישו תלונה נגד הנתבעת על אובדן מזוודתם וביקשו להעביר את התלונה לטיפול הנתבעת וזאת כהמשך ישיר לתלונה שהוגשה לנתבעת ביום 8.8.06.
בנוסף לטענת התובעים, היו עוד כ- 20 נוסעים נוספים שמטענם לא הגיע עמם בטיסת הנתבעת וגם הם פנו לנציגות לאופר בנושא זה. תגובת נציגת לאופר הדהימה את התובעים, שעה שהודיעה להם כי המקרה אינו מפתיע אותה וכי מחדלי הנתבעת מוכרים. עוד הוסיפה נציגת לאופר וטענה בפניהם כי ידוע שהנתבעת מעלה את המזוודות לפי נוחותה שלה ולא לפי נוחות הנוסע.
לטענת התובעים, לו היו יודעים מבעוד מועד, כי כך נוהגת הנתבעת לא היו בוחרים לטוס באמצעותה לחופשה. המזוודה הוחזרה להם כעבור 4 ימים.
לטענת התובעים, אמנת ורשה, מסדירה את אחריותו של המוביל האווירי, בין היתר, לנזקים הנגרמים לכבודה או למטען. בשל התפתחות תעשיית התעופה והשינויים הרבים שחלו בה, נערכו מספר שינויים באמנת ורשה שחלקם בא לידי ביטוי בפרוטוקול האג מיום 8.9.1955, בפרוטוקול גואטמלה מיום 8.3.1971 וב- 4 פרוטוקולי מונטריאול מיום 25.9.72, ששינוי בין היתר את תקרת הפיצוי בו ישא מוביל אווירי בגין אובדן כבודה.
חוק התובלה האווירית, התש"ם- 1980, מחיל את הוראות אמנת ורשה, מכוח חוק זה הותקן גם צו התובלה האווירית (הגדלת שיעור הפיצויים), התשל"ב- 1972, שהגדיל את שיעור הפיצוי למי שנגרם לו נזק על ידי מוביל אווירי, דוגמת הנתבעת, לאור השינויים שנעשו באמנת ורשה. סעיף 19 לאמנה קובע כי המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. סעיף 22 לאמנה קובע כי בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנקים צרפתיים. על פי צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) התשל"ט- 1978, הומר סכום זה ל- 17 זכויות משיכה מיוחדות לק"ג שערכן כ- 25$ לארה"ב לקילוגרם אחד של כבודה. ברם טוענים התובעים, כי סעיף 25 לאמנה קובע כי גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לאמנה לא תחולנה אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממחדל של המוביל שנעשה בכוונה לגרום נזק מתוך חוסר אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה. לטענתם, התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, התנהגות שחזרה על עצמה פעם אחר פעם, אינה סתם רשלנות גרידא, כי אם משום רשלנות רבתי וחמורה.
התובעים מבקשים כי בית המשפט יפסוק להם סעדים אשר כוללים השבת של כרטיסי טיסה, רכישות שנאלצו לבצע עד שהושבה להם מזוודתם, החזר נסיעות לשדה התעופה בפירנצה וחזרה למלון, השבת סכום השהיה בבית המלון ועוגמת נפש.
לטענת הנתבעת, היא משמשת "מוביל אווירי" כמשמעו של מושג זה בדינים הרלבנטיים ומערכת היחסים בין הצדדים, לרבות מערך החיובים והזכויות שביניהם, מוסדרת במלואה על ידי הוראות דינים אלו.
סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, התש"ם 1980 (להלן:
"החוק"), החיל בישראל את הוראות אמנה ורשה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, שנערכה ונחתמה בורשה בשנת 1929 ואת פרוטוקול האג משנת 1955 אשר תקן והוסיף על הוראותיה.
סעיף 10 לחוק קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק... תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". לטענתה, על פי אמנת ורשה, במקרה של נזק שנגרם בגין איחור בהובלה אווירית בינלאומית של נוסעים וכבודה: "... אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו".